⊰ חרדת נטישה, או… ⊱
לפני הרבה מאוד שנים (בגלקסיה הנוכחית) בתקופה שעוד עבדתי כאסיסטנטית במרפאה וטרינרית במקביל ללימודי אילוף כלבים, ניגשה אלי אחת הלקוחות במרפאה וביקשה עזרה.
הכרתי ואהבתי את הכלבה שלהם לילה מהביקורים שלהם במרפאה. הבעיה היתה שכשהם יוצאים מהבית לילה נבחה את נשמתה, המצב היה חמור, השכנים התלוננו והעיריה כבר היתה מעורבת בעניין.
אמרתי לה שעוד לא סיימתי את הלימודים והיא אמרה לי שבדקה את הסימנים באינטרנט ומדובר בחרדת-נטישה, אז היא כבר נתנה לי אבחון ועכשיו ״רק״ צריך לטפל בזה, כמו שאומרים המפתחות כבר בפנים.
הגעתי אליהם הביתה ומשהו לא הסתדר לי עם ״חרדת הנטישה״ של לילה, לא היו התנהגויות אחרות שבד״כ מקושרות, כמו לעקוב אחריהם בבית ועוד (ראו קישור לשיר למטה).
החלטתי לפני שמתחילים לעבוד על ״חרדת הנטישה״ לעודד התרחקות, לתרגל עזיבות ועוד, שברצוני לראות במו עיני איך הכלבה מתנהגת אחרי שהם יוצאים, הם גרו בדירת-גן בבניין, לילה היתה בחצר כשיצאו.
עמדנו ועקבנו אחריה מנקודת תצפית ואכן, כמובטח, אחרי שיצאו, לילה בחצר התחילה לנבוח בלי הפסקה, להפתעתנו הרבה השכנה מהקומה מעל פתחה את החלון וזרקה אל לילה שאריות עוף.
ההגיון של לילה אמר - אם אני נובחת ויש גשם של עוף, נראה לי שאמשיך לנבוח. הכי חיזוק התנהגות שאפשר.
האילוף בכלל עבר להיות ״חינוך שכנה״, להסביר לה שהכלבה אהובה ומטופלת ושהיא לא נובחת כי היא רעבה כמו שחשבה. להכין את השכנה נפשית להחמרה, שזה אומר שלילה תנבח עוד יותר, מכיוון שתחשוב, רגע מה קורה פה איפה הגשם עוף שמגיע לי, אולי לא נבחתי חזק מספיק. זה לקח קצת זמן אבל, באמת אחרי שהשכנה, הפסיקה להאכיל, לילה הפסיקה לנבוח ואם הייתי הולכת על טיפול ב״חרדת נטישה״ לכאורה של הכלבה זה לא היה פותר את הבעיה.
כמובן ששיתפתי בפרטי המקרה את המרצים וחברי ללימודים. שנים אח״כ בהרצאת השתלמות אילוף כלשהי בבית-דגן, המרצה סיפרה את הסיפור שלי כדוגמא ללמה חשוב לאבחן נכון ואני בקהל סיפרתי בהתרגשות לכל מי שישבו מסביבי, שהמאלפת בסיפור זאת אני והכלבה זו לילה. היה נחמד להיות חלק מתוכנית הלימוד.
אני לא יכולה לדבר על חרדת נטישה בלי לחשוב על שיר הכלב הצומי.
