⊰ משקולות על הרגליים ⊱
תמונה מהאימונים בסדרה ״הסמוראית כחולת העין”
לפני הרבה שנים, בתקופת סוף התיכון לפני שהתגייסתי לצבא, למדתי נהיגה, שיעורים ששילמתי עליהם, בכסף שהרווחתי בעבודה במקום ההזוי בעולם (לגמרי מצדיק עמוד משלו).
המורה למד די מהר איך לתקשר איתי, לומר ״תאטי, אנשים״ לא באמת עזר לו, אבל לצעוק ״חתול!״ דווקא כן. באחד השיעורים, בכביש מהיר, נסעתי ובכן -מהר- כמו שחשבתי שאמורים, המורה אמר את המשפט שכנראה אמר להרבה מתלמידיו:
״מה, יש לך משקולות על הרגליים?״
התשובה שלי כנראה היתה פחות שגרתית: ״אממ… כן״ וכשאפשר היה בירידה מהמחלף עצרתי בצד והורדתי את הצמידי-משקולות שהיו לי על מעל העקב, המורה היה בהלם ונשאר עם לסת שמוטה. המשקולות היו שם בקבוע, כי המורה לקונג-פו, אמר שאני צריכה להתחזק, אז התחזקתי.
בפעם הראשונה שיצרתי קשר עם המורה, הוא שמע נביחות מטורפות ברקע ואותי אומרת לאחי ״קח את החתול״ שהיה הסיבות לנביחות ובכללי המורה אמר לי שהיה מספר לתלמידים אחרים עלי כדי לשבור את הקרח. הוא הגיע לאסוף אותי מרחובות יפו הצרים ומלאי פסי-האטה שאמרנו עליהם שלנסוע שם זה כמו לרכב על גמל, אל חולון שם יהיה הטסט שכלל את כיכר הדמעות (קוגל, כשעוד היתה סופר-כיכר לפני המנהרה).
המורה לנהיגה הפסיק ללמד אחרי לתמיד, אני רוצה לחשוב שאין לי קשר לכך…
את הטסט עצמו עברתי רק אחרי למעלה משנתיים כשהשתחררתי מהצבא.
אגב, בשירות הצבאי המשכתי להסתובב עם המשקולות האלה, גם על הידיים, באימונים הייתי איתן ובמבחנים שבהם היה משמעות למהירות ודיוק פגיעה במטרה הורדתי ופתאום הנשק נהיה קל יותר בק״ג משמעותי שלם.
